הסמים
שלום לכם, ולילה טוב אם גם אתם יושבים במחשב בשעה 2 בבוקר ומתכוננים לשינה. כיף באמת לא להיות בקריז בשעה הזאת, לא בדודה, לא כלום. שקט. הסמים לקחו אותי לטיולים רבים והשאירו אותי מצולק ומיבב בסוף, בכל פעם שהגעתי לסוף, הייתי ממורמר ומסכן שאין לתאר, התפללתי רק לצאת מזה, או למות.
פחדן כמוני אינו עובר נסיונות התאבדות ואם כן אז ללא הצלחה רבה גם, השימוש בסמים הוא ההתאבדות, התאבדות איטית כואבת ומלאת הכחשה ובריחה מהמציאות, גם, ללא הצלחה. נכשלתי כמשתמש בסמים, נכנעתי ונשארתי עד היום מצולק ומוגבל אבל החיים שאחרי הסמים, כאשר נגמלים ומתנזרים בצורה מוחלטת, יכולים להיות מלאי סיפוק, שמחה, מימוש… לעיתים קרובות היום שלי מלווה בביטחון, איזון, תקווה ואמונה.
הגמילה
אין ספק שלא ידעתי כלל מה עובר עליי בימים הראשונים, אף פעם לא ידעתי מה עובר עליי או בכלל מה זה מציאות ללא סמים מכיוון שהתחלתי את הדרך שלי כמשתמש עם אלכוהול בגיל 12 (בכמויות לא שפויות) באישפוזיות הייתי נחנק, אחוז חרדה, תמיד עם כמיהה למשהו שייתן לי רק לכמה דקות לברוח מהכאבים הפיזיים של הגמילה והטירוף הנפשי שנוצר בוואקום המטורף ההתחלתי. היו שם איתי מכל המינים, צעירים כמוני וצעירים אף יותר ממני, מבוגרים ואפילו אזרחים בגיל הזהב! אנשים עם חוש הומור מפותח אחד אחד, אוהבים לחייך אבל סובלים ממשהו מבפנים, משהו שלא הצליחו לפתור אף פעם בחיים שלהם למרות שניסו הכל. אנשים כמוני.
היו באים אליי הבזקים של פחד,עצב,שמחה,בושה,חרדה,צחוק,בלבול ותחושות פיזיות לא נעימות, עייפות ועוד.. לא יכלתי לדעת איך הגוף שלי והנפש יגיבו אפילו לכוס קפה בימים הראשונים האלה, אחרי כל כך הרבה זמן ועם הסמים עדיין מתגלגלים בדם שלי ובכל האיברים הפנימיים, עוד בזמן הגמילה הפיזית הראשונית (נקרא לזה טרום חובה), לא יכלתי לצפות גם מה יקרה איתי עוד שניה וחצי, זה היה מתסכל.
בסוף כאשר הקריז הנפשי והפיזי ההתחלתי עבר נשארתי אחרי שבוע ימים רק עם העייפות והדיכאון יכלתי להרגיש רק שעמום, שעמום נוראי, עצבות ובדידות ורעב לקרבה של אנשים אבל הייתי כל כך פגיע ומבולבל ולא ידעתי איך בכלל להתחיל ליצור קשר עם אנשים, היו כמה אנשים איתי באישפוזית שהיו סימפטים אליי אבל הרגשתי כל הזמן רק חוסר אונים וכאב שהיה עובר או נשכח לדקה או שתיים מידי כמה שעות, ככה הייתה הגמילה, ככה היה אצלי במשך חודשים רבים בתחילת דרכי בניקיון.
החיים
החיים לאחר ה90 ימים הראשונים בשבילי היו מלווים בכל כך הרבה הצפות של רגש שזה היה כמעט בלתי נסבל, כל שנייה בא משהו אחר אבל החוסן הנפשי והרצון לחיות מזיזים את הרגליים שמזיזים את הגוף ואת הראש ממקום למקום ונרדמים על המיטה בסוף היום וקמים בבוקר ושוב הרגליים לוקחות את הראש המסכן לשירותים, לאכול, לעבודה, להיפגש עם חברים חדשים ועם משפחה וכל ההצפות והרגשות עוברות בסופו של דבר תמיד.
אני רוצה שמשהו נפלא יקרה, שיקרה איתי נס, הרי לפני כמה חודשים התפללתי או לצאת מזה או למות, הנה..יצאתי מזה, אני מבין בחודשים לאחר מכן שהגמילה היא ליום אחד, תמיד ליום אחד, זה התחיל ביום אחד, ממשיך ביום אחד בבוקר שאחריו ונמשך ככה תמיד, ליום אחד. הגמילה בסופו של דבר, נותנת לי יום אחד, כל בוקר ועד שאני נכנס למיטה לישון. גמילה ליום אחד, לכל החיים והכי חשוב, זה להנות מהיום הזה ואם היה לי יום קשה, זה בסדר, כי החיים הם רק יום אחד של גמילה בלי סמים ונהנים, ממה נהנים?
